פסק-דין בתיק תע"א 3054-09

1.          התובע עבד אצל הנתבע, שיש לו עסק לעבודות בנייה. בפנינו תביעתו לפיצויי פיטורים ולזכויות סוציאליות נוספות.

2.          בישיבת ההוכחות שהתקיימה בפנינו ביום 7.9.11 נחקרו על תצהיריהם התובע והנתבע עצמם וכן שני עדים נוספים מטעמו של התובע, שאף הם עבדו בעבר אצל הנתבע: מר עבדאלרחים חטיב ומר אשרף אבו דיב. הצדדים סיכמו בעל פה.

העובדות

3.          התובע, כיום בן 25, הועסק על ידי "כלים שלובים - עבודות בנייה" באתרי בנייה שונים ברחבי הארץ, החל מיום 27.7.05 ועד ליום 1.4.08 (שנתיים ותשעה חודשים). אין מחלוקת שמבחינה משפטית מעסיקו היה הנתבע באופן אישי, כ"עוסק מורשה".

גובה השכר

4.          לטענת התובע קיבל מדי שכר חודשי של 6,500 ש"ח, כשחלק משמעותי מהסכום, כ- 2,000 ש"ח, שולם במזומן, ולא בא לידי ביטוי בתלושים. הנתבע הכחיש מכל וכל טענה זו, וטען שתלושי השכר כמו גם טפסי 106 שצורפו על ידו לכתב ההגנה ולתצהירו משקפים את מלוא השכר ששולם. לפיהם, שכרו של התובע עמד על 224 ש"ח ליום עבודה.

5.          לאחר בחינת מכלול הראיות שבתיק, אנו קובעים שלא עלה בידי התובע להוכיח שקיבל סכומים כלשהם כשכר במזומן, מעבר לסכומים המפורטים בתלושים ובטפסי 106. למסקנה זו הגענו בין היתר מהטעמים הבאים:

ראשית הטענה נטענה בצורה כללית ולא מפורטת. כל שנטען בכתב התביעה ובתצהיר התובע (סעיף 11) הוא ששולם מדי חודש סכום מסוים בהמחאה לפי תלוש אליו הוסף סכום מזומן ב"שחור". הטענה נותרה כטענה כללית בעל פה נגד המסמכים שבכתב. היא לא גובתה במסמך כלשהוא או בראייה אחרת;

שנית בכתב התביעה (סעיף 9.1) טען התובע שהוא מתעתד להוכיח את טענתו שקיבל תשלומים במזומן בין היתר באמצעות עובדים אחרים, שיבואו ויעידו בפני בית הדין שאף הם קיבלו את משכורתם באותו האופן. בהתאם, אכן הוגשו לתיק בית הדין שלושה תצהירי עובדים של הנתבע מלבד התובע עצמו. אלא מה? שבתצהירו של אשרף אבו דיב, ששימש בתפקיד מנהל עבודה וראש צוות אצל הנתבע (עמ' 7 ש' 7 לפרוטוקול) לא מצאנו כל התייחסות לתשלומים במזומן לעובדים בכלל, ולתשלומים במזומן לתובע בפרט. השתיקה של מר אבו דיב בנושא זה היתה בעינינו שתיקה רועמת, חיזוק של ממש לגרסת הנתבע דווקא. תצהיר נוסף של עובד בשם באסל בחירי, שבו מצאנו אמירה כללית בלבד על כך ש"חלק מהשכר שולם במזומן", נמשך על ידי התובע, לאחר שמר בחירי לא התייצב לדיון ההוכחות (עמ' 11 ש' 11). נותרנו עם עדות שלישית ואחרונה, של מר חטיב עבדאלרחים, שבו מופיעה אותה טענה כללית ולא מפורטת על כך ש"חלק מהשכר שולם במזומן" (סעיף 4 לתצהירו). הנה כי כן, ההבטחה לשורת עדויות התומכות בגרסת התובע לא התממשה. כמעט שניתן לומר שלהיפך, בהינתן שעובד אחד, הבכיר מביניהם, הגיש תצהיר שלא התייחס כלל לתשלומים במזומן, ועובד שני הגיש תצהיר דל ולא מפורט;

ושלישית נתנו אמון מלא בעדותו של הנתבע בפנינו, שהכחיש מכל וכל את הטענה על תשלומים במזומן (עמ' 14 ש' 11).

לאור כל האמור, אנו קובעים, על בסיס טענות הנתבע ותלושי השכר שהוצגו בפנינו, ששכרו של התובע עמד על 224 ש"ח ליום עבודה.

על משמעותו המשפטית של "הסכם הפשרה"

6.          לכתב התביעה צורף "הסכם פשרה לעניין סיום עבודה" (נספח א'). על פיו, אמור היה התובע לקבל 14,000 ש"ח לסילוק מלא ומוחלט של כל חובותיו של הנתבע כלפיו עבור תקופת עבודתו, לרבות פיצויי פיטורים. אין מחלוקת שהנתבע חתם בתחתיתו (עמ' 16 ש' 10). על נסיבות עריכת "ההסכם" למדנו מתצהירו של הנתבע (סעיף 13):

"לעניין עריכת הסכם הפשרה, יובהר כי נפגשתי עם אביו של התובע בנוכחות צד ג' המקורב לאביו של התובע והתקיימו 3 פגישות, לאחריהן הגיעו הצדדים להסכמה כספית לפיה, לפני משורת הדין, אשלם לתובע סך של 14,000 ש"ח לסילוק מלא וסופי של כל הזכויות הסוציאליות של התובע, הכולל בתוכו פיצויי פיטורים, וזאת על אף שהתובע התפטר ולא פוטר. עם חתימת ההסכם על ידי, מסרתי לאביו של התובע המחאה בסך של 10,000 ש"ח, אשר נפרעה. במועד בו התבקש התובע להגיע לקבל את יתרת הסכום פנה אביו של התובע באיומו כי ברצונו יותר מהסכום שנקבע..."

אין מחלוקת אם כן ששולמו על פי "ההסכם" 10,000 ש"ח. אין גם מחלוקת שהשלב האחרון היה אמור להיות צירוף חתימתו של התובע. עם החזרת ההסכם חתום היה אמור הנתבע לשלם את היתרה בסך 4,000 ש"ח (עמ' 16 ש' 14). בסיכומיו ביקש מאיתנו בא כוח הנתבע לקבוע ש"ההסכם" הינו בעל תוקף משפטי מחייב, דהיינו שעלינו לדחות על הסף את תביעותיו מעבר להסכם. אין בידינו לקבל טענתו זו, משתי סיבות:

ראשית אין מחלוקת שהתובע לא חתם על ההסכם. דומה שלא ניתן גם לחלוק על כך שצירוף החתימה היה תנאי מרכזי למימוש ההסכם. עובדה היא שלא שולם כל סכום "הפשרה" בטרם צירוף החתימה, אלא רק חלקו. בהעדר ראיה לסתור, אנו קובעים ש"ההסכם" נספח א' היה רק "הצעה" כמשמעותה בסעיף 3 לחוק החוזים, תשל"ג-1973, שלא השתכללה לכדי חוזה, שכן לא הוספה לו החתימה, שהצדדים עצמם קבעו שהיא נדרשת כאן. בהעדר "קיבול" מצד התובע כמשמעותו באותו החוק, לא ניתן לקבוע שהתובע אכן גמר אומר בדעתו להקשר בחוזה;

ושנית וחשוב יותר, הנתבע מודה שתשלום הזכויות הסוציאליות שהיו מגיעות גם לשיטתו לתובע הותנה על ידו בחתימה על ההסכם. נוכח הודאה זו, הרי שעל פי משפט העבודה, אפילו היה חותם עליו התובע, לא היינו נותנים לו תוקף. בכל מקרה היה עלינו לבחון את זכויותיו של התובע לגופן: